<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף פב.</h2>
איסור שנפל למקום ואינו ידוע לאי זה מקום נפל, כגון שהיו לפניו שתי קדרות ונפלה חתיכת נבלה וכיוצא בזה לתוך אחת מהן, ואינו יודע אם לזו אם לזו, אם האחת [מהן] של איסור והשניה של היתר, אע"פ שאין בשל היתר ששים לבטלה, אם האיסור מאיסורין של דבריהם, הולכין בה להקל, ותולין שאיסור לתוך איסור נפל. וכן אפילו היה האיסור מאיסורי תורה, אם מינו במינו הוא אם היתר שבקדרה רבה על האיסור שנפל כאן, הרי זה כאיסורין של דבריהם, שהרי מדאורייתא בטל הוא ברוב. וכן אם מינו [בשאינו מינו] הוא, אם יש בקדרת ההיתר למעלה מכדי אכילת פרס כנגד כזית של איסור, הרי זה כאיסורין של דבריהם שהרי מדאורייתא אפילו נפל בבירור לתוך ההיתר כבר נתבטל, ואפילו מין בשאינו מינו. וכיון שאין כאן אלא איסור של דבריהם, הולכין להקל ואני אומר איסור לתוך איסור נפל. ומכל מקום למי שסובר דאפילו למעלה מכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, דטעמו ולא ממשו דאורייתא, אלא שאין לוקין עליו דהוה ליה כחצי שיעור, וכמו שכתבנו בשער הראשון של בית זה, אין הולכין בזה להקל ועד שנדע שיש בו ששים [כנגד האיסור] אסור מספק, דכל ספק בשל תורה לחומרא דבר תורה וכמו שנתבאר [למעלה] בשער הראשון. ותניא בברייתא ומייתינן לה בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') וביבמות פרק הערל (פ"ב, א'), שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. וההיא בדרבנן היא, או באיסורין שעיקרן של דבריהם, או באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן, דבפרק הערל (יבמות פ"א, א') פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בתרומה בזמן הזה אי דאורייתא או דרבנן, ר' יוחנן סבר דאורייתא וריש לקיש סבר דרבנן, ואקשינן (פ"ב, א') וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא, והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו [חולין על התרומה]. בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעי ריבויא, אלא לר' יוחנן קשיא, ופרקינן אמר לך ר' יוחנן הא מני רבנן היא, ואנא דאמרי כר' יוסי, דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן, שלישית אין להן ואמר ר' יוחנן מאן תנא סדר עולם ר' יוסי. הנה שבאיסורין שעיקרן מדבריהם הוא שאמרו כן, וכן באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן. דגרסינן בפסחים [בריש] פרק אלו עוברין (מ"ד, א') כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ואקשינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, איתיביה שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, מותרין, שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו. ואי אמרת אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרי' שאני אומר, ופרקינן הנח לתרומת תבלין דרבנן. ואמרינן עוד, איתיביה שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שתי סאין כו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. אלמא מאן דמקשה מעיקרא הוה סבירא ליה דאפילו בתרומה דאורייתא קאמר, ואפילו הכי למאי דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס דרבנן, הוה ניחא [ליה משום דבאיסורין דאורייתא] ושיעורין דרבנן שפיר אמרינן בהו שאני אומר, דהא מכל מקום עכשיו אין כאן אלא איסור דרבנן. ואי קשיא לך, אי הכי מאי קשיא ליה דהא על כרחין ההיא דשתי קופות לאו דאורייתא היא, ואף לכשתמצא לומר בתרומה דאורייתא, דעל כרחין במין במינו היא דאי בשאינו מינו כגון חטים לתוך שעורים, לעולם אינו בטל ולא אמרינן בכי הא שאני אומר, דהא איפשר לחלק, [אלא] על כרחין במינו קאמר ובמינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, כבר תירצו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל, דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא בשאינו מינו, אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה ולא נימא שאני אומר. ושמעינן מיהא דאפילו בדאיכא תרתי, כלומר דנפלה חדא [נמי] לתוך חולין, אפילו הכי תולין להקל ואני אומר מה שנפל לתוך התרומה תרומה היתה, ומה שנפל לתוך חולין חולין היו. ודכוותה היו לפניו שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור, ולפניהן שתי חתיכות אחת של נבלה ואחת של שחוטה, ונפלו אלו לתוך אלו מין במינו הוא וההיתר רבה על האיסור, וכן אפילו היה מין בשאינו מינו, אם יש בהיתר יתר מכדי אכילת פרס בכנגד חתיכת הנבלה, שאפי' נפלה נבלה לתוך קדרה של היתר אין כאן אלא שיעור דרבנן, ואי נמי כזית של שומן גיד הנשה דרבנן, וכזית של שומן דהיתר ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר היתר לתוך היתר נפל, ואיסור לתוך איסור נפל. וכל שכן בשאין שם אלא חתיכה אחת של איסור, ונפלה לתוך אחת מהן שיש לתלות בזה להקל ולומר לתוך של איסור נפלה, שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך של היתר. וכן שנינו במסכת תרומות פרק האוכל תרומה מזיד (פ"ז, מ"ה) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה הרי אני אומר לתוך תרומה נפלה. ואם תאמר אם כן למה הביאו ביבמות ובפסחים ברייתא דשתי קופות ולפניהן שתי סאין, ולא הביאו הא מתניתין דתרומות, יש לומר דניחא ליה טפי לאיתויי ברייתא משום דבההיא איכא רבותא טפי דאע"ג דאיכא תרתי שאני אומר, כמו שאמרנו, אפילו הכי תלינן להקל.
וביבמות נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי בעינן ריבויא או לא. דגרסינן התם (פ"ב, א') תניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה [ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה], ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר וכו' אמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה, דקסבר ריש לקיש דאפילו בדרבנן בעינן ריבויא, ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה, ואקשינן וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעיא ריבויא, והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נותן סאה ונוטל סאה כשר ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד רובו, מאי לאו דנשתייר רובו, לא, דלא נשקול רובו. ואיבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, כלומר שאינו ודאי שנפלה לתוך החולין, שאני אומר לתוך תרומה נפלה, ולפיכך תולין להקל אפילו לא רבו חולין על התרומה. ושמעינן מיהא דאקשינן ממקוה לר' יוחנן, דאע"ג דלא בעי ר' יוחנן ריבויא, מכל מקום שיהו חולין כתרומה מיהא בעינן, דאי לאו הכי לא אמרינן שאני אומר. וקשיא לי באיסורין דרבנן למה לי ריבויא לריש לקיש, ואפילו חד בחד לר' יוחנן, דהא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך חולין או לא הוה ליה ספק בדרבנן ולקולא, ושנינו בתוספתא תרומות פרק הזורע פשתן של תרומה (פ"ח, הי"ג) היו לפניו שתי מדוכות, אחת של תרומה ואחת של חולין, ונתן מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן נתן, הרי אני אומר משל חולין נתן, אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם, ונראה לי דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה, אלא שאין ידוע לאי זו, אין אומרין בכי הא ספיקא דרבנן לקולא, ומיהו כיון דקופות מוחלקות [הן] סגי לריש לקיש בריבויא ולר' יוחנן אפילו חד בחד. אלא דקשיא לי הא דתנן במסכת תרומות פרק המפריש מקצת תרומה (פ"ד, מ"י) ומייתינן לה בריש פרק קמא דביצה (ג', ב') הדורס קציעות על פי הכד ואין ידוע אי זו היא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאילו הן פרודות התחתונות מעלות את העליונות, ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד, ושאלתי את פי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, ותירץ לי, דהתם כשהם של אדם אחד, אי נמי בשל שני בני אדם וכשבאו לישאל בבת אחת. אבל אם היו חביות של שני בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה, אפילו לא היו שם מאה כד כולן מותרות, דכל בדרבנן תולין להקל, דומיא דשני שבילין, וכשיש ביניהן אחת של תרומה אני תולה להקל אפילו בשבאו שניהם בבת אחת. ובודאי דלגבי שני שבילין תולין טהור בטמא כדבריו ואפילו באו לישאל בבת אחת, וכדאמרינן בנדה בריש פרק האשה שהיא עושה צרכיה (עי' נדה ס', א') אמר ר' יוסי בר חנינא טהור [ואפילו] תלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טהור בתלוי לדברי הכל. ומיהו אינו מחוור בעיני, דאם איתא הוה להו לפרושי התם בחביות של אדם אחד או שבאו לישאל בבת אחת, וכדרך שפירשו בשני שבילין. ועוד דאדרבה בתוספתא תרומות משמע בהפך, דכשהן של אדם אחד שראויות להתפנות ולהתערב יחד, אנו רואין אותן כאילו הן אחת ומצטרפות, אבל כשהן של שני בני אדם או אפילו של אדם אחד, ואין דרכן להתערב יחד אין מצטרפות. דתניא התם פרק סאה תרומה (פ"ו, הי"א) שתי קופות בשתי עליות, שתי מגורות בעלייה אחת, יעלו, ר' יהודה אומר לא יעלו, ר' שמעון אומר אפילו הן בשתי עירות מעלות זו את זו. בזו מאה ובזו אין מאה, הריני אומר לתוך מאה נפלה. פי' שתי קופות בשתי עליות ואינו יודע באי זו מהן נפלה, מצטרפות. אבל שתי מגורות, דוקא בעלייה אחת מצטרפות, אבל בשתי עליות אין מצטרפות. ואמרינן עלה בירושלמי (פ"ד, ה"ח) מה בין קופות למגורות, ופריק קופות עשויות להתפנות מגורות אין עשויות להתפנות. אלמא ממנה אתה דן לשתי קופות של שני בני אדם, שאין עשויות להתפנות למקום אחד, שאין מעלות זו את זו ואע"פ שיש לדון בזה וכמו שאני עתיד לכתוב בע"ה, מכל מקום ממנה אנו למדין דיותר יש להקל ולומר שיצטרפו ויעלו באדם אחד, ממה שיצטרפו ויעלו בשהם לשני בני אדם. ולפי דברי הרב ז"ל אדרבה כשהם של שני בני אדם אין צריכות שיעור אלא בכל אחת ואחת אני אומר לא בזו נפלה וכל אחד ואחד אוכל את שלו, ואפילו לא היה בשתיהן כדי להעלות. אלא מסתברא לי לפי שאין אומרין שאני אומר אלא במקום שאינו צריך לבטול כלל כשתמצא לומר כאן נפלה, כגון שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דכשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה, לא מדין בטול אתה מתירה אלא ממילא יש לה מתירין שקופת התרומה נשארה בהיתרה כמו שהיתה, וכן החולין. וכן שתי קופות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת, דתנן בפרק ששי של תרומות (תוספתא פ"ו, הי"א) אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת, אני אומר לתוך מדומעת נפלה, לפי שבכל אלו תלינן תרומה לתוך תרומה משום דיש היתר לשתיהן. אבל בשאין היתר לשתיהן אלא בביטול, לא. דתניא בתוספתא תרומות גבי ההיא דשתי קופות (פ"ו, הט"ו) היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני הרי זה אסור שלא התירו ספק מדומע אלא בשיש לו מתירין. כלומר בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דכשאתה תולה תרומה בתרומה יש מתירין לשתי הקופות, זו נשארה בהיתירה וזו בהיתירה, אבל אם אתה תולה את התרומה בטבל, כלומר אם אתה אומר שהתרומה בתוך הטבל או בתוך המעשר נפלה, הרי אתה אוסרן אלא אם יש בהן שיעור כדי להעלות את התרומה. וכן אפילו היו שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה טהורה, ולפניהן סאה של תרומה טמאה ונפלה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות, אלא אם כן יש בהן כדי להעלות. דתניא בתוספתא (פ"ו, הי"ד) שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין, נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואינו יודע לאיזו מהם נפלה, הריני אומר לתוך תרומה טמאה נפלה, וחולין טהורין לא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל עיסה ועיסה כביצה. שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורין, נפלה סאה תרומה טמאה לתוך אחת מהן ואינו יודע לאי זו מהן נפלה, שתיהן אסורות. אם יש בהן להעלות זו את זו מעלות זו את זו, וזו וזו לא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל עיסה ועיסה כביצה. וכיון שכן, כל שאם אתה אומר אני אומר בזו נפלה ולא בזו, אתה יכול להתיר את שתיהן בלי שתצטרך לשום שיעור לבטל את האיסור, אתה תולה להקל, ואומר בזו נפל. אבל כל שאתה צריך לשיעור כדי לבטל, כגון ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית שאלו אתה אומר לא לתוך זו נדרסה אלא לתוך חברתה עדיין אין אתה מתיר את השנית אלא אוסרה, כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור, וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין, אם באנו להתירן אפילו בפרודות לא תתיר אלא אם כן יש בשתיהן ששים או מאה של היתר כנגד האיסור לפי מה שהוא איסור. וקיימא לן כר' יוחנן דלא בעי ריבויא כל מקום שיש לומר אני אומר. ובאיסורין שעיקרן של דבריהם, ובאיסורין שעיקרן דבר תורה ושיעורין מדבריהם גם בהן תולין להקל ואומרים שאני אומר, והוא שרבה עליו היתר עד כדי שיתבטל דבר תורה בתוכו דכל שבדבריהם הקלו לומר שאני אומר, אבל להקל בשל תורה לא אמרו וכמו שכתבנו. ולפיכך שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ונפל איסור לתוך אחת מהן ואינו יודע לאי זו מהן נפלה, אם מין במינו הוא שבטל ברוב מדאורייתא, אע"פ שהחמירו עליו חכמים להצריכו ששים, אם שיעור ההיתר כשיעור האיסור אני תולה להקל ואומר אני אומר איסור לקדרה של איסור נפל. ואם הוא מין בשאינו מינו, כל שהאיסור מועט שאין בו כנגד ההיתר כזית בכדי אכילת פרס, אני אומר גם כן אני אומר איסור לתוך איסור נפל [וכפי דעת האומרים טעמו ולא ממשו דרבנן], אבל כדעת האומרים דטעמו ולא ממשו דאורייתא, אין תולין להקל במין בשאינו מינו עד שירבה היתר על האיסור ששים. אבל למעלה משיעור ששים אינו דבר תורה, ותולין בו להקל אע"פ שהחמירו חכמים להצריכן יתר מששים. היו שתי הקדרות של היתר, שתיהן אסורות עד שיהא בין שתי הקדרות של היתר כדי להעלות שתיהן את האיסור. ואם היו שתי הקדרות של היתר ונפל איסור בתוך אחת מהן, וידוע לאי זה מהן נפל ואין בה כדי להעלות ונאסרה מחמת מעוטה, ואחר כך נפל איסור בתוך אחת מהן ואינו ידוע לאי זו נפלה, אני אומר למקום שנפל איסור ראשון, לשם נפל איסור שני. ומן הטעם שאמרנו, דתניא בתוספתא תרומות (פ"ו, הי"ב) נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, וידוע לאי זו מהן נפלה, ואחר כך נפלה שניה ואין ידוע לאי זו מהן נפלה הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה, נפלה שניה. נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה, ואחר כך נפלה שניה וידוע לאי זו מהן נפלה אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה [שם] שניה שם נפלה ראשונה. היו שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן אם יש באחת מהן כדי להעלות את האיסור, ובשניה אין שיעור להעלות, גם בזו תולין להקל ואומרים לזו שיש בו שיעור כדי לבטל נפל. ומן הטעם שכתבנו, שאף כשאתה תולה בזו שיש בו כדי לבטל נשאר הכל על היתירו כמו שהיה מתחלה, ותניא בתוספתא תרומות (פ"ו, הי"א) בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה.
